"אני זקנה. זקנים בגילי, זכותם לעבוד, ליצור, להתבטא ולהשפיע על החברה. יש לי חופש, ואני מצפצפת על מה שיגידו עליי". כך אמרה רות הורם, ציירת ופסלת ישראלית המתגוררת בירושלים. כשהתראיינה עבורנו לפני מספר שנים כשהייתה בת  85.

רות נפטרה באוגוסט 2021 בגיל 91 . 

היא הייתה אולי הדוגמה המוחשית ביותר לביטוי "תאוות חיים". סדר יומה היה אינטנסיבי עמוס בפעילות, מעלות השחר ועד שיסתיימו כל תכניותיה לאותו היום. גם בגילה המופלג רקמה חלומות ובעיקר דאגה להגשימם. למרות שרות כבר אינה אתנו היא דוגמא ומופת לאישה שחייתה חיים מלאים וסיפורה יכול למלא עמודים רבים . דוגמא אחת מיני רבות היא שכמה שבועות לפני הראיון, רות נסעה בשבת בבוקר לעשות אומגה בכפר עציון עם נכדתה בת ה-12.

מגילת חייה של רות מרתקת. היא סיימה את לימודיה האקדמיים ב"סנט מרטין סקול אוף ארט" בלונדון בשנות ה-50, זכתה בפרס ראשון בתערוכת אונסק"ו לציור בפריז בשנת 1960 ובפרס ירושלים למפעל חיים לשנת 2012,היא סיכמה את מסכת חייה עד כה כ"חיים בצל המוות". רות היתה לא רק ציירת ופסלת, אלא שימשה כיושבת ראש אגודת הפסלים והציירים לשעבר, כלת פרס אמני ירושלים ועבודותיה מוצגות בין השאר במוזיאון תל אביב, מוזיאון ארץ ישראל ובאוספים פרטיים בניו יורק ובשווייץ.

בגיל 26 חלתה בזאבת והתרופות שקיבלה לטיפול פגעו ברשתיות שתי עיניה בשל כך לקתה בעיוורון חלקי שהלך והתגבר עם השנים. מהטיפול נפגעו גם הכליות באופן דרמטי; בשנות ה-30 לחייה עברה כריתה של שני השדיים ובגיל 40 נפגע גם הלב.

כך תיארה רות את האירוע הלבבי שלקתה בו "הייתי בירושלים במסיבת ברית מילה של בן של חברים, בדירה שלהם, והחזקתי את התינוק בידיי מעל שולחן זכוכית. לפתע חשתי ברע, סחרחורת וחולשה. ברגע האחרון העברתי את התינוק לידי האישה שעמדה לידי ואז נפלתי קדימה והתמוטטתי על שולחן הזכוכית שהתנפץ ואיבדתי את ההכרה. הייתי על סף מוות. אני זוכרת את דמותי נסחפת אל כיוון של אור חזק בקצה מנהרה, רופא שיניים שנכח באירוע הורה לפנות אותי מיד להדסה. באמבולנס חזרה אלי ההכרה ונכנסתי ללחץ. שאלתי את יהודה בעלי, בעלי (באותם ימים שגריר ישראל בפינלנד) למה אין סירנה באמבולנס'? לא נרגעתי עד שנהג האמבולנס הפעיל את הצופר. בבית החולים פגש אותי פרופ' חיים לוטן, ראש מערך הלב לשעבר של הדסה, שהיה כונן לילה. הוא הסביר שחוויתי דום לב והורה להשתיל לי קוצב לב".

מאז אותו אירוע, מדי שמונה שנים בערך, הוחלף בגופה הקוצב. באחת הפעמים סיפרה:  "כשראיתי את צילום הרנטגן של כלוב הצלעות שלי זיהיתי בו המון חוטים של אלקטרודות ישנות וכמה גופים של קוצבי לב ישנים, ואז באו ההשראה והרעיון להפוך זאת לפסל בשל תמונת הרנטגן שנחרטה בזיכרוני".

הפסל, שנקרא לב אישה בדמות של אישה הנישא לגובה 17 מטר דומה לעץ. זרועותיה של האישה דמויות ענפים נישאים מעלה והיא אוחזת דגלים שעליהם מבנה דמוי צלעות. במרכז הדמות נמצא "הגזע" –להביור בוער, ובתוך הצלעות ממוקם לב פועם המחליף צבעים בהתאם לקצב התיפוף וגם כחלק ממופע אינטראקטיבי – במהלכו הקהל מתופף על חביות הנמצאות למרגלותיו – פעולה שמאפשרת לכאורה לשמוע את פעימות הלב של המתופף. התאורה, באמצעות אש חיה, מדמה את קצב הפעימות. תהליך יצירתו של הפסל סייע בתחילה להורם בהתמודדות עם מחלת הלב שלה, ולאחר מכן, ב-2015, לאלמנט הבולט ביותר בפסטיבל מיד-ברן הישראלי המתקיים מדי שנה במדבר ליד שדה בוקר. 

"לב אישה" הוא צירוף של חומרים ממוחזרים, בעיקר גרוטאות של חלקי מכוניות, שבהם משתמשת הורם ליצירת פסליה. בין שאר עבודותיה ברחבי ישראל:"

רות הקפידה על שגרת אימונים יומיים של יוגה, פילאטיס ופלדנקרייז, ומעבר לכך טיפלה בעצמה בדרכים טבעיות כמו דיקור סיני רפלקסולוגיה ותזונה: רות מספרת " עברתי לטבעונות, בהתחלה מטעמים אידיאולוגיים, אבל אני רואה שזה גם משפיע עליי לטובה. זה לא קל לשנות הרגלים, מקווה שאצליח להתמיד".

"בהתחלה מצבי הרפואי השפיע על איכות חיי. לא תפקדתי, שכבתי בבית, סבלתי המון מסחרחורות, אבל עם השנים לא נתתי לזה לעצור אותי. באמנות שלי אני מראה ראשית כול את עצמי. זה צורך מאוד אגואיסטי: ליהנות ממה שאני עושה ומראה, שהמוצר ימצא חן בעיניי וגם בעיני הסביבה".

רות אקטיביסטית שתכננה לתקן את העולם. בצעירותה הקפידה לצאת להפגנות ולשלוח מסרים פוליטיים. בשנים האחרונות החליטה שיותר חשוב לה להתמקד בעניינים שבלב: יחסים בין אדם לחברו, וטיפוח של אוכלוסיות חלשות שזקוקות לעזרתה מעצם קיומן.  המסר שלה לנשים שחלו היה לא להרים ידיים לנשים שחל, "אני קוראת לקוצב הלב שלי 'עזר בתוכי' ומודה לו על שהוא מעניק לי חיים משוגעים".

גישתה זו שיקפה את אופייה המיוחד והדינמי.