מרי היא אישה צעירה, מרשימה ונינוחה, אני פוגשת אותה כשהיא מגיעה לבית החולים לצורך מעקב. היא עברה התקף לב, כשהיא בת 30 בלבד. הסיפור שלה עוצמתי ונוגע ללב וחשוב לה מאוד לשתף "כדי שאף אחת אחרת לא תעבור את זה כמוני".
חודש לפני ההתקף, כבר התחילה להרגיש כאבים באזורים שונים בגוף. זה התחיל עם היד, לפעמים עבר לפה, לאזור הלסת, השיניים… משהו לא הסתדר לה. היא בדיוק הייתה בהפסקה של טיפולי הפוריות והרופאים הורו לה ליטול גלולות עד הניסיון הבא. מרי מעשנת כבר כמה שנים, עם הפסקות בגלל הטיפולים שהיא עוברת. לדבריה, היו גורמי סיכון נוספים לבעיות לבביות מעבר לעישון ולהורמונים שהיא נוטלת, היות וגם במשפחתה יש היסטוריה של מחלות לב.
היא לא התעלמה מהתסמינים שחוותה ופנתה לרופא המשפחה שלה. והיא אפילו לא יכולה לציין ולזכור כמה פעמים הגיע אליו במהלך אותו החודש אך הוא ייחס את הכאבים לדלקת ביד והפנה אותה לאורטופד. "את אישה צעירה" חזר ואמר והתעלם לחלוטין מהתסמינים שציינה ומגורמי הסיכון.
אבל הכאבים לא רק שלא פסקו אלא אפילו גברו. 3 ימים לפני שהתאשפזה התחילו כאבים חדים בצד השמאלי של גופה. "כאבים כאלו אני לא מאחלת לאף אחד ואני אישה חזקה עם סף כאב מאוד גבוה ". היא גם זוכרת שסבלה מקשיי נשימה, "הרגשתי שאני עומדת למות". כשהיא הגיעה אז למרפאה, התפתלה מכאבים "לא הצלחתי להחזיק את עצמי, כל הצד השמאלי של הגוף היה בכאב בלתי נסבל, צרחתי ובכיתי מהכאבים". היא עוד זוכרת שמי שהיו לפניה בחדר ההמתנה נתנו לה לעקוף את התור.
מרי ואמה שליוותה אותה אז לא וויתרו: "מניתי את כל מה שאני יודעת. הגלולות, העישון, ההפלות שעברתי וגורמי הסיכון… ידעתי גם שהתסמינים של אירוע לבבי שונים בין גברים לנשים שונים. אמרתי את כל זה במפורש, משהו היה צריך להדליק אצלם נורה אדומה". אבל היא מספרת בצער ש"הרופא אפילו לא הרים את הראש מהמחשב. אפילו לא הסתכל עלי. הוא לא ראה אותי לא פיזית ולא מטפורית". הן ביקשו בדיקת א.ק.ג, כיוון שחשדו שזה קשור ללב. "כדי שתהיו רגועות אני נותן לך הפנייה" השיב הרופא. הבדיקה חזרה ולדברי הרופא היא הייתה תקינה. לא נתנו לה לראות את תוצאות הא.ק.ג אבל היא עדיין הרגישה שמשהו חמור קורה לה ובכל זאת שוחררה הביתה. מרי מספרת שהרופאים שטיפלו בה בהמשך בבית החולים חושדים שההתקף עצמו קרה דווקא אז, בזמן שביקרה במרפאה, שלושה ימים לפני האשפוז.
מרי המשיכה לסבול מכאבים במשך שלושה ימים, היא לקחה משככי כאבים בכמות מאוד גדולה שבדיעבד הסתבר שרק החמירו את המצב. "לא יכולתי לסבול את הכאב. ממש הרגשתי שאני נקרעת. אנשים חושבים שאם זה איבר פנימי אז לא מרגישים כאב כמו שמרגישים ביד למשל אבל זה לא נכון. מרגישים את זה. הגוף יודע לאותת". היא זוכרת איך הרגישה שהיא על סף מוות וכבר תכננה את הכל. "הכנתי את בעלי שזה הסוף, דיברתי איתו על ביטוחי חיים, התקשרתי לאחי הגדול שגר בחו"ל. אני אפילו אפיתי עוגיות מיוחדות להורים שלי כדי שכשיקרה לי משהו, יהיו להם את העוגיות שהם אוהבים. אם זה ממני אז הם יהיו חייבים לאכול ולא יזניחו את עצמם". היא פשוט כבר תכננה את העזיבה שלה, חסרת אונים מול התעלמות המערכת מתלונותיה.
ביום השלישי, ערב סוכות, אחרי עוד יום של כאבים וחוסר יכולת לתפקד עד כדי כך שלא הצליחה אפילו לאכול, מרי זוכרת שהלכה לשכב במיטה, מותשת. היא הרגישה שהיא עומדת להתעלף מרוב כאבים. "כמעט נרדמתי אבל אז הרגשתי שחצי גוף מאותת לי 'תוותרי לכי לישון' והחצי השני 'אם את לא קמה עכשיו את פשוט לא קמה לעולם'. הרגשתי שאם אני מוותרת ונרדמת אז זהו. זה היה קול פנימי, כמו צעקה בראש. חוויה מוזרה. אבל גם אז מרוב שגרמו לי לפקפק בעצמי כן עלתה המחשבה שאולי אני דרמטית מידי. אני זוכרת שאפילו שאלתי את עצמי 'באמת כואב לי? אולי זה אצלי בראש? אולי זה פסיכוסומטי?'".
היא יודעת היום שמה שהציל אותה היא דווקא העובדה כי הקשיבה לאינטואיציה שלה, לצעקה הפנימית שאסור לה לוותר. בעלה רצה להזמין אמבולנס אבל היא העדיפה לנסוע עם ההורים שלה למוקד החירום של קופת החולים. אחרי שרופא המשפחה התעלם היא הגיעה למוקד החירום וגם שם בהתחלה חשבו שזו דלקת ביד. אבל מרי התעקשה ונלחמה. היא זוכרת איך הרימה את הראש, הסתכלה לרופא בעיניים ואמרה לו "אני הולכת למות". רק אז הרופא במוקד הבין שמדובר במקרה חירום והורה לעשות את כל הבדיקות מחדש, כולל א.ק.ג. "סוף סוף ראו אותי ואת הכאב העצום שלי, הוא הבין שצריך להקשיב לי". כשהתוצאות הגיעו, הדרך לבית החולים הייתה קצרה. היא זוכרת איך לקחו את הוריה הצידה כדי לספר להם ולא להלחיץ אותה ואיך במקביל הזמינו במהירות ניידת טיפול נמרץ. מהרגע שהפראמדיקים הגיעו הכל היה קצת מעורפל אבל היא כן זוכרת את התחושות הקשות ואת הלחץ שפתאום הציפו אותה. "כל מי שאני מכירה שהתפנה באמבולנס של טיפול נמרץ לא שרד. למה שעכשיו זה יהיה שונה? הייתה לי הרגשה חזקה שאני לא יוצאת מזה בחיים".
מרי טופלה מיד עם הגעתה לבית החולים וממשיכה עד היום להיות במעקב. "יכולתי להיות עוד מספר בסטטיסטיקה אבל התעקשתי והנה אני כאן. עד היום כשאני מדברת על הנושא אני עוד מרגישה את הכאב, הגוף שלי עדיין מרגיש את המצוקה. אני עדיין מרגישה את הצד השמאלי שלי כבד יותר וחלק מזה בעקבות הטראומה שעברתי. הגוף והראש לא ממהרים לשכוח".
יש לה היום מכשיר א.ק.ג בבית, וגם כאלה לבדיקת דופק ולחץ דם. "פתחתי בית מרקחת של מוקד חירום בבית. אני ישר עושה א.ק.ג כשאני לא מרגישה טוב, על אוטומט. אולי כי אני היום יותר חרדתית. חשוב לי לראות במו עיניי את הא.ק.ג כי לא נתנו לי לראות אז".
כשאני שואלת אותה מה המסר העיקרי שלה לנשים אחרות, היא אומרת בביטחון: "תקשיבו לאינטואיציה ואל תפחדו להתעקש".
תודה למרי על השיתוף.